אני כבר אנוח בקבר

או: סעו בזהירות! שלא תמותו באוטו.
או: אני מרה ובודדה, ועצבנית, שלא נדע.
או: I destroyed a bond of friendship and respect.
או: I'm the tree that grows hearts – one for each that you take.
או: כל היחידים דומים. כאלה הם, באים, נעלמים ומשאירים כתמים.
או: מה שבא בקלות, באותה הקלות ייעלם.
או: חורף עוד מעט, ואתה לבד.
או: תשמע, אני באותו המצב. גם לי זה כואב, וגם אני לבד.
או: בשביל מה בכלל אתה קם בבוקר, כאילו שיש לך סיבה.
או: לחפש את עצמך בתוך הזבל שנשאר.
או: You have to face your future, although it's just a dusty road.
או: Get on your knees and start praying.

1. החברים של נטאשה – חדשות?
2. חוה אלברשטיין – פתאום נשבר לי
3. אסף אמדורסקי – אהבה חדשה
4. יוני כדן – חג לאילנות
5. 1:1 – טלפון
6. The Beatles – For No One
7. אסף קרן ומוזיקת המקרה – היא לא תבוא
8. Morcheeba – Everybody Loves a Loser
9. מזי כהן – אל תבכי
10. Björk – Bachelorette
11. שלום חנוך – מחכים למשיח
12. פוליאנה פרנק – Son of God
13. Genesis – Jesus He Knows Me

כששמעתי, בתחילת השבוע שעבר, ברדיו, שהטמפרטורות עומדות לרדת, כמובן שהייתי מרוצה. אתם הרי יודעים שבחום הנורא הזה קשה להסתובב עם שמלות מבד סינתטי, וממש נשבר לי הלב להפעיל את המכונה כל יומיים, בעיקר עכשיו, עם המחסור במים והכול. אז החלטתי להוציא את הצעיפים והסוודרים מהמדף הגבוה בארון. כמובן שהייתי צריכה לטפס על כסא, וכמעט שנפלתי, ממש סכנת נפשות המדפים הגבוהים האלו כשאין גבר בבית, אני אומרת לכם. כנראה שבתחילת הקיץ שמתי קצת יותר מדי נפטלין בארון הגבוה, אחרי שבשנה שעברה עכבר אכל לי את כל הדש, כי איך שפתחתי את הארון התחלתי להתעטש. נו שוין, חשבתי לעצמי, גם ככה עוד מעט חורף, ותתעטשי הרבה מאד. בקיצור, הוצאתי את הבגדים הארוכים, כולל כל הסוודרים שסרגתי בחורף שעבר, והנחתי יפה על המדפים. ומה אתם חושבים? שמזג האוויר התאים לסוודר? קדחת. א־יינה חזאים. אז הטמפרטורות בקושי ירדו, אבל כמובן שזה לא הפריע לראומטיזם שלי להתגבר, כאילו שממש התחיל החורף. נו שוין. אני כבר אנוח בקבר.

או: ידועים נהיה כזוג אומלל.
או: בן ששים, ללא קונה.
או: Making all his nowhere plans for nobody.
או: כך מיטלטל בין חום לקור, בין אור לחושך, ביקום אבוד.
או: העצבות כמו כוס היא, ובה יין מר מענבי הנשמה.
או: אין מנוחה לרשעים בכלל. החום כאן באמת בלתי־נסבל.
או: אני רוצה לכרות לי בור עמוק, שוחה.
או: לך לא זרקו אפילו עצם.
או: והיא ממילא ריחמה עליו ועל עצמה.
או: I'm scattered on the floor, disappointed and sore.

1. אורלי זילברשץ – בוא ביחד נעשה תכנית
2. מאיר אריאל – ברנרד ולואיז
3. Portishead – The Rip
4. מאור כהן – המת השמח
5. יוסי בנאי – הקברן
6. אריק איינשטיין – שיר על התוכי יוסי
7. The Beatles – Nowhere Man
8. דני סנדרסון – יורם צוקרמן – וידוי
9. המבשר – רמת גן
10. יהלי סובול ורע מוכיח – נערות רמת גן
11. חוה אלברשטיין – לכל איש יש שם
12. נגה שלו – הייתי הדבר
13. בתרי זוזי – סודו של היקום
14. סדרני הדשא – מוות לסמלת

בשבוע שעבר, בלוויה של אהרון, ניגשה אליי פתאום לידיה, אשתו של שמואל. נו, שמואל, בן־דוד שלי. באמת התפלאתי שהיא באה להגיד לי שלום, אחרי ששנים היא כבר לא התקשרה. היא אמרה לי שהיא משתתפת בצערי, ושהיא רצתה לבקש ממני, אם זה בסדר, את הכסף של האוטובוס. איזה כסף, שאלתי. ולידיה התפלאה: את לא זוכרת? קצת אחרי מלחמת ששת הימים, היית צריכה לקחת אוטובוס לפתח־תקווה, ולא היה לך גרוש בארנק, ובמקרה פגשתי אותך בתחנה, אז ביקשת ממני שתי לירות לכרטיס הלוך ושוב. אמרתי לה: נו, אז מה את רוצה עכשיו, באמצע הלוויה של אחי? גם ככה אין לי לירות בארנק, כמו שאת בטח יודעת. ומה היא אומרת לי? אל תדאגי, בדקתי באיזה פסק דין. צריך להכפיל את זה באחת־עשרה נקודה שמונה, אז זה יוצא שאת חייבת לי עשרים ושלושה שקלים וששים אגורות. הבנתי שאני לא אצליח להיפטר מהנודניקית הזאת, אז אמרתי לה: אכפת לך שנסדר את זה בזמן אחר? עכשיו לוויה. אבל היא אמרה שכבר ארבעים שנה שלא סידרנו את זה, ומי יודע, אולי הפעם הבאה שנתראה תהיה בלוויה שלי, או שלה. כזאת גסות רוח! נו טוב, החלטתי להחזיר לה את הכסף. העיקר שתשתוק. פתחתי את הארנק, וממש במקרה לא היה לי שם גרוש. אז פניתי לשושי, אשתו של אברהמ'לה, ושאלתי אותה אם אולי, במקרה, יש לה איזה עשרים שקלים. נו שוין. אני כבר אנוח בקבר.

או: את לילו המר כאב הוא.
או: הגענו עד הדלת, והדלת ננעלה.
או: וחזרת בוכה באוטובוס.
או: לי אין סבא. מדוע?
או: שעון החול אוזל.
או: Gravity always wins.
או: It's so hard to be a saint.
או: "אל ייאוש, יהיה טוב", אתה אומר – אתה מבלף, אתה משקר.
או: What a sad, sad story.

1. אריק איינשטיין – פראג
2. Pete Seeger – Little Boxes
3. אביתר בנאי – בבית
4. Radiohead – Fake Plastic Trees
5. שולי רנד – מוחין דקטנות
6. חוה אלברשטיין – כשתגדלי תביני
7. פונץ' – נכנסים אל תוך הלילה
8. Carter the Unstoppable Sex Machine – The Taking of Peckham 123
9. גבריאל בלחסן – רכבות
10. Springtime for Hitler, מתוך פסקול "The Producers"
11. מאמי סופרסטאר, מתוך פסקול "מאמי"
12. Jo Squillo Eletrix – Skizzo Skizzo
13. אילן וירצברג – עוד יום

בשבוע שעבר, כשאברהמ'לה ושושי הגיעו לבקר עם הילדים, אברהמ'לה הראה לי איזה ברושור של מקום שנקרא "מרגוע לעמל". אמרתי לאברהמ'לה שאני לא מוכנה בשום פנים ואופן ללכת לבית גמלאים, והוא אמר שזה בכלל דיור מוגן, ובכלל, מאד יפה ונעים שם, ודואגים לדיירים לכל מה שהם צריכים. כמו בית מלון, בעצם. כששאלתי אותו כמה זה עולה, הוא התחמק וביקש שאבוא לראות את המקום לפני שאנחנו מדברים על כסף. לא רציתי להתווכח ליד הילדים, אז הסכמתי לבוא לראות את ה"מרגוע" הזה, שיהיה. אז ביום שישי בבוקר, אברהמ'לה הסיע אותי לשם. מה אני אגיד לכם? קודם כל, זה בנווה יעקב. דבר שני, כמעט כולם שם רוסים. אבל הכי גרוע, יש שם מטבחון! כלומר, אין תנור, אין דיפ־פריז, אין מיחם נורמלי. איך אני אמורה לבשל לנכדים ככה? באמת, על השיש אין אפילו מספיק מקום בשביל להכין אטריות למרק. אברהמ'לה אמר שהם דואגים לך שם לכל האוכל, אבל אני ראיתי את האוכל שיש להם שם – גועל נפש. כמובן שאברהמ'לה ניסה להסיח את דעתי, והצביע על הפורמייקה הירוקה ועל הפוליטורה, אבל אני לא התרשמתי. ביום שאשתך תלמד להכין גפילטע פיש כמו שצריך, אז אולי נדבר על בית בלי מטבח. טוב, אברהמ'לה הבין שאין מה להתווכח, וחזרנו הביתה. אני חשבתי שבזה הסיפור נגמר, אבל למחרת ניצה מתקשרת אלי, כדי לספר לי על מקום ממש נחמד ברמת שרת, "מנוחה ליגע". נו שוין. אני כבר אנוח בקבר.

או: הבוקר עולה אפור וקשה.
או: כל יום אני בועה, אובדת בנקיקים.
או: I'd still be here, year after year.
או: דומים לכל החיים האחרים, אבל ריקים לגמרי. רק כלפי חוץ.
או: כל העצב בעולם לא התחלק שווה על כולם.
או: את אמרת שתחיי תמיד, תמיד תחיי לי שם.
או: מאוחר, מאוחר, לא תשוב.
או: אהבתי – וחסל.
או: רק עוד צעד – ואז הצלילה.
או: היו שלום, אני חייתי ביניכם.

1. מאיה מרון – סרטים מצויירים
2. טיפקס – ואתה
3. Skin – Alone in My Room
4. ברי סחרוף – אינני אוהב אותה
5. ששת – לו באת
6. מים שקטים – אהובתי המתה
7. ענבל פרלמוטר – מעכבת
8. חוה אלברשטיין – כמו צמח בר
9. מלכה שפיגל – כישופים
10. תמר גלעדי – כל העצב
11. נעה גולנדסקי – שתה אתי
12. אחד חלקי אחד – משפחה מאושרת
13. If You Were Gay, מתוך פסקול "Avenue Q"
14. ערן צור – אתה חברה שלי

בשבוע שעבר, ניצה'לה התקשרה אליי, ואמרה לי שהיום יום האהבה. בהתחלה אמרתי לעצמי, מה לי ולזה? אבל אחר כך חשבתי שאולי זו הזדמנות להיזכר קצת במנחם שלי, שהלך לעולמו לפני עשרים שנה. אח, איזה בעל! כזה איש מתורבת והגון, אף פעם לא היה הולך לשום מקום בלי להודיע לי. באמת, כשהיה יוצא מהבית, היה תמיד אומר: איך גיי! בלומה היתה צוחקת עליו, ואומרת שהוא קצת נעבעך, אבל אני יודעת שהיא סתם קינאה, כי בעלה ארנושט היה כזה צילייגער, והכול אצלו היה שלעפ כזה. כשמנחם היה בן ששים, התחילו לו הבעיות עם הלב. אני תמיד אמרתי לו שזה יקרה אם הוא ימשיך להתרגש מכל דבר. נו, ככה זה. הלכתי אתו לכל הרופאים, אבל אלה, כרגיל, לא עשו כלום חוץ מלקשקש ולקחת כסף. אז עכשיו מנחם נח בקבר. נו שוין. יום אחד אני כבר אצטרף אליו.

או: היא מתרחקת מחלונות פתוחים מדי.
או: היא פסעה שקטה, צעדה לבדה, בלי מלים אל המים בעצב.
או: עווית של כאב כשעולה הזיכרון.
או: זה בגלל שהוא גסס וסבל יותר מדי.
או: יש סכנה שלא תדע גבול, והיא תמשיך לקרוע את חייה.
או: עוד קצת ודי.
או: אחרון ימיי כבר קרוב אולי.
או: נפלה מאה קומות ונשברה לחתיכות.
או: קרבן רצה לעלות – והתרסק.

1. רונה קינן – מי מפחד מהזריחה
2. החלונות הגבוהים – זמר נוגה
3. פונץ' – פינוקיו בחלל
4. אבי בללי ויהודית רביץ – הזמן הניצוד ברשת (מרוב אהבה)
5. רבקה זוהר – על כפיו יביא
6. מרב שביט – אליהו
7. אלג'יר – נאמנות ותשוקה
8. כנסיית השכל – היא הולכת
9. מיקה קרני – ההתמוטטויות המתוקות של אביגיל
10. פארן – היערות המתוקים
11. חוה אלברשטיין – אלפונסינה

השבוע אמר לי אברהמ'לה: אמא, את יותר מדי לבד בבית, זה לא טוב לנפש. אולי תזמיני אלייך אחת מהחברות שלך? האמת היא שלא היה לי כוח לרכלניות הזקנות האלה, אבל מה לא עושים בשביל לשמח את הבן. אז חשבתי את מי להזמין, ופתאום נזכרתי שלא ראיתי את הניה הרבה זמן. ידעתי שביום שלישי אין סיכוי שהנכדים יבואו, אז הנחתי שלא יקרה שום אסון, גם אם אני אזמין מישהי שיש לה במשפחה הומוסקסואליסטים. בכל זאת, הניה היא אישה טובה, אפילו אם היא לא הצליחה עם אחת הנכדות. אז הזמנתי אותה לראות אתי "צעירים חסרי מנוח" בכבלים, ואפילו אפיתי רוגלעך, שיהיה מה להציע לאורחת. ביום שלישי בבוקר ניקיתי את הסלון, לא שיש אצלי אבק, חס וחלילה, אבל אתם יודעים, כשבאים אורחים צריך לעבור שוב על הכול, ליתר בטחון. באמת מזל שסידרתי גם את הבוידעם, כי מצאתי שם סלילים עם ההקלטות של ההפטרה של אברהמ'לה מהבר מצווה. איזה ילד חמוד שהוא היה! ברבע לארבע כבר הייתי על קוצים, כי ידעתי שהיא צריכה להגיע ממש בקרוב. בארבע היא עדיין לא הגיעה, אבל התחלתי לחמם כבר את הרוגלעך,שיהיה. בארבע ורבע פתחתי רדיו, לשמוע, אולי יש איזה פקק תנועה, ובארבע וחצי כבר התקשרתי אליה הביתה, אבל אף אחד לא ענה. ברבע לחמש התחילה התכנית, אז הדלקתי טלביזיה וישבתי לבד בסלון. לא רציתי לאכול מהרוגלעך, כדי שאם במקרה היא עדיין תגיע, יהיה לי מה להציע לה. אבל הניה לא הגיעה, ואפילו לא התקשרה. הרומנים האלו, אני אומרת לכם. טיפת תרבות אין להם. נו שוין. אני כבר אנוח בקבר.

או: שגרת יומי הכה־ריק־בלעדיך.
או: אף אחד לא בא אליו, גם לא שלחו לו מכתבים.
או: לפעמים זה נדמה שזאת את שעוברת ברחוב – ואין מה לומר. אין.
או: מי שלא תצוד בבוא זמנה, תישאר לה רווקה זקנה.
או: Failure again.
או: הגוף הזה קמל בסוף.
או: I can feel death, can see its beady eyes.
או: לו חייתי ביום קבורתי, היה אז מי שיבכה.
או: כולם הכירוהו, אך שמו לא ידעו.
או: כולנו באנו לעולם לבד, וכך נצא. לבד.

1. ישי קיצ'לס – איך אמרת שקוראים לך?
2. רונה קינן – איש לא גבוה
3. חוה אלברשטיין – נשים רוקדות
4. עמיר לב – פעם בחיים
5. סדרני הדשא – מריר
6. הבילויים – שירו של האנץ
7. Portishead – Small
8. אבי טולדנו – כשאהיה גדול אהיה קטן
9. צמד העופרים – איש אילם גבוה ודק
10. שפי ישי – סימנטוב
11. Radiohead – Street Spirit (Fade Out)
12. שרון רוטר – הניצוץ

בשבוע שעבר, אולי לא שמתם לב, לא הייתי פה. מה שקרה זה שתכננתי לבוא ישר מקופת חולים, אבל כמובן שלא ידעתי שברגע שד"ר שטייגרברג יסתכל על הגרון שלי, הוא יגיד: ישר למיון! אז נסעתי למיון, בטקסי ספיישל, אפילו שזה מאד יקר. כמובן שהיו פקקים, וכל הזמן הזה אני חושבת עליכם, שאתם בטח נורא דואגים שלא הגעתי. ואז במיון מחכים שעות בתור, הרי אתם יודעים איך זה, וכל הזמן הזה אני רק מרגישה רע מזה שהשארתי אתכם לבד. ובסוף מה? וירוס! טוב, לפחות התנחמתי במחשבה שמישהו בטח ישלח לי פרחים, או שוקולד, או לפחות כרטיס ברכה להחלמה מהירה. ואם לא זה, אז לפחות יתקשרו לשאול איפה הייתי. נו, ומה? גורנישט מיט גורנישט. מישהו בכלל שם לב שלא הייתי פה? מישהו חשב על זה שאולי אני גוססת לי שם במיון? מבחינתכם – אני יכולה להתפגר מחר בבוקר, ואפילו לא יהיה לכם אכפת. ואז, כשימצאו את הגופה שלי רק בראש השנה, רק כי מישהו פתאום היה צריך מתכון לקנישעס, או סרוויס חגיגי שמספיק לעשרים אנשים, אז הריח כבר יהיה בלתי־נסבל, יותר גרוע מהחריימה של כלתי. אני אומרת לכם, הפרענקים האלה לא יודעים להכין דגים. מילא לשים "חריף" ועגבניות בדג, אבל בלי סוכר? והצבע של זה, אדום כזה, מבריק. זה צבע לדג? אוכל לא צריך שיהיו לו צבעים כל כך חזקים. זה לא עושה טוב לקיבה. בארוחת שישי, לפני חודש, טעמתי מהדבר הזה. בכל זאת, לא נעים להעליב את בעלת הבית. ואני אומרת לכם – התכווצויות שכאלה בקיבה. זה הכול באשמת החריף האדום הזה. זה לא משהו שאנשים תרבותיים רגילים לעכל. נו שוין. אני כבר אנוח בקבר.

או: כשהכול נראה שנגמר, לא נשאר כלום למחר.
או: עכשיו אתה נשאר עם הפצע לבד.
או: הוא יודע עצב גלבוע, ונכון לעצב ההוא.
או: איך אוכל אז לחיות עוד את חיי?
או: לא רוצה לישון לבד בתוך מיטה קרה.
או: All I have left is my memories of yesterday. Oh, these sour times.
או: לא היה, לא יהיה עוד. רק חלום – וזה נגמר.
או: האימה מתחילה לחלחל בתוכך אט לאט: את לא נשואה, ואת כן עגולה, ואת כבר בת שלושים ואחת.

1. שמוליק קראוס – שוב חלמתי
2. מיכל קהן – לא רואה
3. אוריאל הרמן ואהוד אטון – בלילה (שירה: ליאן אהרוני)
4. Portishead – Sour Times
5. חנן יובל – אתם זוכרים את השירים
6. קורין אלאל – לחיות
7. מופע הארנבות של ד"ר קספר – חוטים של זהב
8. מוסה נחמיאס feat. ענבל פרלמוטר – הקשר
9. פונץ' – לב שבור
10. ששת – ענבלים
11. Jonathan Coulton – Re: Your Brains
12. חוה אלברשטיין – שבע שנים טובות

ביום שלישי, הלכתי עם ניצה'לה ויוס'קה למסיבת הסיום של טאי. בהתחלה טאי אמר לי: לא צריך, סבתא, אל תבואי, זה לא ממש חשוב. אבל אני יודעת מה זה בשבילם לסיים כיתה ו', אז שלא יספר לי בובע מעשה'ס. ניצה אספה אותי מהבית, ונסענו לבית הספר שלו במבשרת. אז כמובן שהכול התחיל בארבעים דקות איחור, וגם כשכבר התחילו, הייתי צריכה לשמוע את כל הנאומים האלה של המורים והמנהלים. כשההצגה שלהם סוף כל סוף התחילה, בקושי הצלחתי להבין מה הם אמרו. הילדים האלה, לא רק שהם בולעים את המילים ומדברים מהר, אלא שיש להם גם כל מיני ביטויים מוזרים כאלה: חשתצמו, סלב, שיואו. בנוסף, הרעש שם היה נוראי, וגם, לא נעים לי להגיד, כי זה הנכד שלי, אבל זו היתה הצגה קצת אינפנטילית. נו טוב, הם בסך הכול בכיתה ו'. אבל הם באמת היו חמודים, והם מאד התרגשו, ועם כל השטויות שלהם, רואים שהם ילדים ממשפחות טובות, לא כמו הילדים בבית הספר שמתחת לבית שלי, שצועקים כל יום בין שתיים לארבע כשהם משחקים כדור־רגל. אני אומרת לכם, אי אפשר לישון ככה! איך ההורים שלהם חינכו אותם? נו שוין. אני כבר אנוח בקבר.

או: זה לא האור, זה לא החום – זאת אשליה גמורה.
או: כל האזרחים אותה השאירו לבד. טוב, למי יש זמן.
או: החיה השחורה נעלמה, במקומה נכנס הכאב.
או: אין שום חדש, חוץ מדבר־מה קטן, חסר כל ערך.
או: I guess I'm stuck, stuck, stuck.
או: אני כל כך עצוב, בא לי לבכות.
או: Die Augen gingen ihm über.
או: Wein alle Tränen, die du hast.
או: אינני רוצה להיות בן־אדם.
או: צבעיי דהו, ומתה אני עכשיו.

1. צמד העופרים – וחוץ מזה, מרקיז, הכול בסדר
2. Wir sind Helden – Hände hoch
3. המכשפות – יום שחור
4. אריק איינשטיין – יושב מול הנייר
5. ערן צור – שולחן הכתיבה
6. רונה קינן – קסיוס
7. Radiohead – Faust Arp
8. Faun – Der König in Thule
9. ששי קשת feat. אבירמה גולן – פנקס הקטן
10. יוסי פולק – כתמים צהובים (מתוך "הוצאה להורג")
11. The Stooges – I Wanna Be Your Dog
12. חוה אלברשטיין – הפרפר והאש
13. קרני פוסטל – כמו פרפר

ביום שלישי בבוקר, הלכתי לבית חולים הדסה, לעשות קולונוסקופיה. הבדיקה הזאת – אל תשאלו. משכיבים אותך על המיטות האלה שלהם, שמי יודע מתי החליפו בהן מצעים, ואז תוחבים לך צינור לתוך – נו, אתם יודעים איפה. בקיצור, כאבי תופת. שלא נדע. כמובן שלפני זה הייתי צריכה לצום, כך שהגעתי לשם כבר חלשה ועייפה. כשיצאתי מהבדיקה, כבר הייתי לגמרי תשושה, ולא יכולתי להפסיק לחשוב מה יקרה אם ימצאו לי שם איזה גידול. אז הגעתי הביתה ממש גמורה, כמעט נפלתי מהרגליים. ועוד הייתי צריכה לטפס את כל המדרגות, למרות הוורידים ברגליים. וכשאני מגיעה לקומה השנייה, מה אני רואה? את הזבל של משפחת בן־בסט מונח מחוץ לדלת שלהם, בתוך שלולית מצחינה. הפרענקים האלה, טיפת תרבות אין להם. זה מה שאני צריכה לראות כשאני חוזרת מבית חולים? למה אני, אחרי בדיקה כל כך קשה, צריכה לרדוף אחריהם שיפנו את הזבל שלהם מחדר המדרגות? באמת לא בסדר. וזו גם לא פעם ראשונה. נו שוין. אני כבר אנוח בקבר.

או: איכה ישבת בדד, שסועה בין גדרות התיל.
או: כי אין אהבה בעולם.
או: העיר כבר נגמרה – רק הבדידות נמשכת.
או: Oh, that magic feeling, nowhere to go.
או: כל כיוון שבו הלכנו לא הוביל לשום מקום.
או: החיים מסורבלים, המוות הוא קצר.
או: אין כח ואין חשק, אבד לך עידן הנעורים.
או: שלטי האור מוכרים פלאפל ותקוות.
או: These kids are so much younger than me.

1. מזי כהן – טוב טוב (מתוך פסקול "מאמי")
2. The Beatles – You Never Give Me Your Money
3. Avenue Q – I Wish I Could Go Back to College
4. Third Eye Blind – Graduate
5. שפי ישי – אזיקים. שיר רחוב
6. ערן צור – תכלית בתחתית (גירסת האוסף)
7. אחרית הימים – פתחי לי את הדלת
8. רוקפור – כל כיוון
9. החלונות הגבוהים – חייל שוקולד
10. חוה אלברשטיין – אחרי המלחמה
11. להקת הנח"ל – הייתי נער
12. יהורם גאון – בשערייך ירושלים
13. הקולקטיב – כשאת אומרת כיבוש (למה את מתכוונת?)

אני צריכה לדבר אתכם על משהו חשוב. זה קשור לנכדה שלי, מורן. מורנוצ'קה שלנו כבר כמעט בת עשרים. ילדה גדולה! בכל שישי, כשאני מתקשרת לאמא שלה לומר שבת שלום, אני שואלת: נו, מורן כבר הביאה בחור? ובכל פעם אמא שלה עונה אותה התשובה: היא עוד ילדה, תעזבי אותה בשקט. אני באמת לא מבינה את זה. לי בגילה כבר היה תינוק. בת עשרים, ובחור אין! מה יהיה הסוף אתה. אתם אולי תחשבו שזה סתם קרעכצן, אבל שתדעו שגם הנכדה של הברקוביצ'ים לא הביאה בחור, ולא הביאה בחור, ולא הביאה בחור, ומה אתם חושבים? לסבית! אני רק מקווה שבמשפחה שלנו לא יהיו דברים כאלה. מרוב שההורים שלהם רוצים לתת להם חינוך מודרני ולהחליט בעצמם, זה מה שנהיה. ואז הם עושים מצעדים ברחוב, שכולנו נראה! עם הרעש מחריש האזניים הזה, שהם קוראים לו "מוזיקה", וכל התלבושות, כמו איזה פאפאגיי. אם מורנוצ'קה שלנו תהיה כזו, אני באמת לא אדע מה לעשות עם הבושה. מה אני אגיד לחברות במועדון, כשהן יראו את הנכדה שלי בטלביזיה, רוקדת על משאית? אתם יודעים שהניה ברקוביץ' לא הראתה את הפרצוף שלה בחוג ברידג' במשך חודש רק בגלל זה? זו באמת צרה צרורה. נו שוין. אני כבר אנוח בקבר.

או: אז עכשיו אני כאן, אך אתה מאוכזב.
או: יום אחד הוא נעזב.
או: אוי געוואלד, ההשפלה.
או: אני יודע שאני דועך.
או: אולי עושים מה שצריך, אבל זה לא ממש הוגן.
או: I awake, dry the scream.
או: ויחלפו השנים וארקב פה לבד.
או: השנים הרי עוברות מהר, אבל הימים ארוכים.
או: נהיים יותר ויותר עצובים.
או: הצער – אין לו שיעור.

1. חוה אלברשטיין – שוב אני כאן
2. צליל מכוון – בלדה לאיו
3. יוסי אלפנט – סוזן
4. שלום גד – חלומות נעורים
5. גבריאל בלחסן – עתיד
6. שאול בסר – חמש, שש נפשות
7. נעם רותם – חרב דמוקלס (חי באולפן רדיו הר הצופים)
8. הקולקטיב – אדון כץ היקר
9. ונוס – שוכבת
10. רוני פורת ואריה זונשיין – בין שדך הימני לשדך השמאלי
11. Skunk Anansie – Charlie Big Potato
12. אלג'יר – מכתבים למיכלי

זוכרים שסיפרתי לכם על יולנדה מיטלמן? מה, לא? לא בדיוק הקשבתם באותו יום. נו שוין, לא נורא. אז אני אספר לכם: היתה לי חברה, יולנדה מיטלמן. את יולנדה פגשתי בחוג ברידג' לפני שש שנים, והפכנו להיות חברות הכי טובות. אה, אתם זוכרים משהו. מה אמרתם, להגיע לפואנטה? נו טוב. בקיצור, נשארתי לבד, אחרי שיולנדה הלכה לה עם שרשבסקי, האלטע קאקר הזה. חודשיים לא שמעתי ממנה אפילו מילה. כלום, לא שלום, לא מה שלומך, לא איך הגב. כלום. אפילו כשאשתו של אברהמ'לה יצאה מהניתוח של האפנדיציט היא לא התקשרה. לפני יומיים, בשעה שלוש (!) בצהריים, הטלפון מצלצל ומעיר אותי באמצע השלאפשטונדה. ואתם יודעים מי זה היה? נכון, הגברת מיטלמן בכבודה ובעצמה. מה מתברר? כשיולנדה הלכה למועדון ביום שלישי, היא ראתה שם על הקיר בכניסה את תמונות ותיקי המועדון. איכשהו היא שמה לב לתמונה של רחל שטרן שתלויה שם: השיניים שלה מאד מצאו חן בעיניה, והיא היתה סקרנית לדעת מי הטכנאי שעשה לה אותן. ואז היא נזכרה שרחל ואני מחליפות בינינו מתכוני חרמזלעך כל פסח, אז בטח יש לי את הטלפון שלה. מה אתם אומרים – מתקשרת אליי ככה, אחרי חודשיים, בשביל לבקש את הטלפון של רחל! כבר עמדתי להגיד לה, גיברת, כאן זה לא מודיעין. אבל, זה לא נעים, אתם יודעים. נו. אז מה יכולתי לעשות כבר. אז נתתי לה את הטלפון של רחל, שיהיה לה לבריאות. מה אני אגיד לכם. יש אנשים שאין להם טיפת בושה. נו שוין. אני כבר אנוח בקבר.