אני כבר אנוח בקבר

או: אני בדכאון.
או: קם בבוקר קיץ, וכבר סתיו.
או: All your hope is gone down the drain of your human kind.
או: עכשיו הזמן לטעום מעט מכאוב.
או: מה זה כבר יכול להיות, המיחוש הזה, שפעם כאן, פעם כאן, פעם כאן.
או: יהודי כל כך רזה, מאיפה יש לו כח?
או: I can see no blossom on the trees.
או: כמה היא עצובה, הרוח השקטה.
או: את יודעת, העצב בא ועוזב. עכשיו הוא בא.

1. Beth Gibbons & Rustin Man – Funny Time of Year
2. עמיר לב – אל תדאגי
3. הפה והטלפיים – אני בדכאון
4. זאב טנא – כל יום
5. Patti Smith – Waiting Underground
6. מאיר אריאל – בתור לשיקוף ריאה
7. חוה אלברשטיין – ימיי היו קלים
8. דני ליטני – אדם זקן
9. רבקה מיכאלי – בנימין זאב הרצל
10. סוחרי גומי – החיים רק מתחילים בגיל 62 (שירה: זהרירה חריפאי)
11. Annie Lennox – Keep Young and Beautiful
12. יוני בלוך – אנבל־לי
13. גידי גוב – לוליטה

אתמול, בחמש אחרי הצהריים, אברהמ'לה מתקשר אליי, ואומר לי: אמא, אל תשאלי מה קרה לנו! הטלביזיה החדשה, שקנינו רק לפני חודש, התקלקלה. נו, בטח, חשבתי לעצמי, הטלביזיות החדשות האלה. כל כך דקיקות וכל כך מודרניות, אפילו מפת תחרה עם איזה חתלתול פורצלן אי־אפשר לשים עליהן. בטח שהיא תתקלקל תוך חודש. אני הרי אמרתי להם: טלביזיה זה כמו אישה, היא צריכה שיהיה לה נפח. בקיצור, הוא ביקש לבוא אלינו עם שושי והילדים כדי לראות את האירוביזיון. האמת – לא התלהבתי מהרעיון. האירוביזיון הזה, את מי הוא מעניין בכלל? ואם תשאלו אותי, הילדים צריכים לישון בשעה כזו. אבל הבנתי ששושי עושה לו את המוות, ושהיא חייבת לראות את הסקעת הזה עושה קונצים באוסלו. אז בערב הם הגיעו, כל החברלעך, והתיישבו בסלון הנקי שלי עם קערות פיצוחים. נו שוין. ודווקא ניסיתי לראות כמה שירים, אבל זה לא רמה. התלבושות האלה, עם כל הציצקעס בחוץ. מה אני אגיד לכם – את זה הילדים צריכים לראות בעשר בלילה? אחר כך מתפלאים שלנוער של היום אין ערכים. אז ניסיתי ללכת לישון, אבל באמת שקשה להרדם עם הקקופוניה הזאת ברקע. נו שוין. אני כבר אנוח בקבר.