יולי 4, 2010
תכנית שבע־עשרה: תוגת ימיי, יגון לילי.
או: כשהכול נראה שנגמר, לא נשאר כלום למחר.
או: עכשיו אתה נשאר עם הפצע לבד.
או: הוא יודע עצב גלבוע, ונכון לעצב ההוא.
או: איך אוכל אז לחיות עוד את חיי?
או: לא רוצה לישון לבד בתוך מיטה קרה.
או: All I have left is my memories of yesterday. Oh, these sour times.
או: לא היה, לא יהיה עוד. רק חלום – וזה נגמר.
או: האימה מתחילה לחלחל בתוכך אט לאט: את לא נשואה, ואת כן עגולה, ואת כבר בת שלושים ואחת.
- שמוליק קראוס – שוב חלמתי
- מיכל קהן – לא רואה
- אוריאל הרמן ואהוד אטון – בלילה (שירה: ליאן אהרוני)
- Portishead – Sour Times
- חנן יובל – אתם זוכרים את השירים
- קורין אלאל – לחיות
- מופע הארנבות של ד"ר קספר – חוטים של זהב
- מוסה נחמיאס feat. ענבל פרלמוטר – הקשר
- פונץ' – לב שבור
- ששת – ענבלים
- Jonathan Coulton – Re: Your Brains
- חוה אלברשטיין – שבע שנים טובות
ביום שלישי, הלכתי עם ניצה'לה ויוס'קה למסיבת הסיום של טאי. בהתחלה טאי אמר לי: לא צריך, סבתא, אל תבואי, זה לא ממש חשוב. אבל אני יודעת מה זה בשבילם לסיים כיתה ו', אז שלא יספר לי בובע מעשה'ס. ניצה אספה אותי מהבית, ונסענו לבית הספר שלו במבשרת. אז כמובן שהכול התחיל בארבעים דקות איחור, וגם כשכבר התחילו, הייתי צריכה לשמוע את כל הנאומים האלה של המורים והמנהלים. כשההצגה שלהם סוף כל סוף התחילה, בקושי הצלחתי להבין מה הם אמרו. הילדים האלה, לא רק שהם בולעים את המילים ומדברים מהר, אלא שיש להם גם כל מיני ביטויים מוזרים כאלה: חשתצמו, סלב, שיואו. בנוסף, הרעש שם היה נוראי, וגם, לא נעים לי להגיד, כי זה הנכד שלי, אבל זו היתה הצגה קצת אינפנטילית. נו טוב, הם בסך הכול בכיתה ו'. אבל הם באמת היו חמודים, והם מאד התרגשו, ועם כל השטויות שלהם, רואים שהם ילדים ממשפחות טובות, לא כמו הילדים בבית הספר שמתחת לבית שלי, שצועקים כל יום בין שתיים לארבע כשהם משחקים כדור־רגל. אני אומרת לכם, אי אפשר לישון ככה! איך ההורים שלהם חינכו אותם? נו שוין. אני כבר אנוח בקבר.
