או: ביום אעבוד, בלילות לא אשן.
או: שלא תצא להתקפה בלי סוודר. בחורף, בני, צריך להיזהר.
או: אתה לא תספיק, אתה לא תספיק.
או: And yet his story is rather grim.
או: הוא שוכב עם פנים של סוף.
או: רק ליבך הנמרץ נמרט, נשרט ונמחץ.
או: ובלי נר בחלון, ובלי אור בעולם.
או: לא באושר, אך עד היום.
או: לשפל מדרגה תמיד נמצא עוד שפל.
או: אתם התבאסתם, גם אני התבאסתי. אין אחד שלא נדפק.

  1. דרורה חבקין – בת שש־עשרה הייתי
  2. מאיר אריאל – שדות גולדברג
  3. אהוד בנאי ומזי כהן –  האונס (מתוך "מאמי")
  4. יעקב רוטבליט – שני שקרים
  5. אורלי זילברשץ – השקר
  6. שלום גד והיהלומים – אהבה
  7. שפי ישי – אבירים
  8. אריק איינשטיין – דון קישוט
  9. רוקפור – אבשלום
  10. Tom Lehrer – Oedipus Rex
  11. חוה אלברשטיין – מכתב מאמא
  12. להקת גייסות השריון – האם השלישית
  13. Oy Division! – Любо, Братцы, Любо

השבוע אירחתי את אברהמ׳לה ושושי, עם הילדים, לארוחת חג. כשאני אומרת "עם הילדים", אני מתכוונת עם מיטל וליאור, כי מורן הרי בקושי באה לבקר אותי. בכל זאת, היא כבר בת עשרים, ויש לה כל מיני עניינים חשובים. אבל זה לא אומר שאני אוהבת אותה פחות משאר הנכדים שלי. בכל אופן, ארבעתם הגיעו, אמנם לא בבגדי החג שלהם, אבל העיקר שהגיעו. ישבנו בסוכה, אכלנו טשולנט וכבד קצוץ והתבוננו בקישוטים הקנויים. עברו הימים שבהם הנכדים היו מכינים לי שרשראות לסוכה. בכל אופן, הכול היה בסדר, פחות או יותר, עד שפתאום ליאור שאל את אמא שלו באיזה יום חוזרים ללימודים. לא סתם שאל – אלא בפה מלא אוכל! אני אומרת לכם, ממש נחרדתי לראות את זה. ככה חינכו אותו? את הנכד שלי? טוב, אני יודעת שאמא שלו פרענקית, אבל עדיין, הייתי מצפה שאברהמ׳לה יהיה קצת יותר מעורב, שילמד אותו קצת נימוסי שולחן. טוב, לא אמרתי כלום והמשכתי לאכול, למרות שיצא לי כל התיאבון. כמה דקות אחר כך, פתאום מיטל עושה, נו, גרעפץ. זה כבר באמת היה שיא השיאים. נכון, כשהם קטנים אומרים להם, אַ גרעפּצעלע ארויס, אַ געזונטעלע אַרײַן. אבל זה לא היה גרעפּצעלע כל כך קטן. וחוץ מזה, בגיל שלוש־עשרה הייתי מצפה שהיא תדע להתנהג כמו גברת. אני אומרת לכם, הילדים של היום. לא פלא שיש כל כך הרבה אלימות ברחובות. נו שוין. אני כבר אנוח בקבר.