הנה כאן, בכף הרגל, נעשה לי פתאום פצע, אני לא יודעת איך, והתחיל להתמלא מוגלה, וכאב לי שאי־אפשר לתאר. נו, הלכתי לרופא, והוא התחיל להוציא את המוגלה בסכין, אי־אפשר לתאר את הכאב, זריקה הוא לא נתן. אחר־כך שאלתי מה זה היה, והוא אמר שרק שרף בחנקן נוזלי. כמובן שאחר־כך הייתי צריכה לחטא ולטפל בעצמי כל יום – עברו הזמנים שהם באו הביתה – ומילאתי אמבטיה במים חמים כל יום להשרות את הרגל. ותאר לעצמך שיום אחד אני שופכת מים רותחים לאמבטיה, ולא נזהרתי והמים הרותחים נשפכו על הרגל השניה. בהתחלה לא הרגשתי כלום, אבל אחרי יומיים התחילו גירודים, ואחר־כך כל העור התחיל להתקלף והיה זיהום, וגם ברגל השניה חיטוי ותחבושות וכל הפרוצדורה, ורוב הזמן אני לא יכולה בכלל ללכת. אבל הדבר הכי נורא זה האישיאס, הכאב הזה בישבן שמתחיל מעצם הזנב ועובר כמו חשמל לכל הרגל, בכאב שאי־אפשר לשאת אותו, והתחלתי להכניס נרות נגד כאבים לישבן, רק הצרה שהנרות עוזרים נגד כאבים, אבל גורמים נזק לרקטום עצמו, וגם למקומות אחרים, לכבד, לכליות, מה לא, ככה שהייתי צריכה להפסיק עם הנרות ולעבור לזריקות. ומה תאמר על זה שהסי־טי מגלה שיש עורק חסום בלב ובראש, כאן למעלה, מתחת לגולגולת עורק חסום. חוץ מזה, יום אחד אני מגלה שיצאה לי בליטה בצוואר, מתחת לסנטר. בהתחלה לא דאגתי, אבל פתאום ראיתי שבלילה הבליטה מתנפחת ובבוקר יורדת. הלכתי לרופא והוא שלח אותי לבדיקה. לא ידעתי למה, אבל לפי השיחות של אלה שחיכו הבנתי שהוא חושד במשהו שלא נדע. כשנכנסתי לרופא וראיתי את המזרק הענקי שהוא לוקח חשבתי שאני מתעלפת, הוא דקר אותי בבלוטה והוציא ביופסיה, אבל התוצאות היו טובות. אבל כיוון שהבלוטה התנפחה כל לילה בצורה כזאת שנבהלתי, ביקשתי מבתי שתיקח אותי לבית־חולים. שם יש לה הרי פרוטקציה, ושם ראה אותי רופא אחר ואמר, מיד לנתח. למזלי היה שם רופא אחר, צעיר, שאמר שלפני שמנתחים הוא רוצה לראות את הבלוטה כשהיא נפוחה. אמרתי לו שזה קורה רק בלילה, והוא אמר לי, אין דבר, אפילו בשתים־עשרה בלילה תבואי, ואני אבוא מהבית לראות. רצה הגורל שמאז – ועברה כבר חצי שנה – הבלוטה לא התנפחה יותר. ומה תאמר לזה שבבוקר אחד אני קמה, פוערת את הפה כמו תרנגול – חחח! – ושום קול לא יוצא, אני לא יכולה לנשום. רצתי לרופא, והוא אמר שעל דבר כזה הוא עוד לא שמע, והוא קרא שם לעוד רופא, וגם הוא לא שמע. טילפנתי לרופא הצעיר שראה אותי בקשר לבלוטה, והוא אמר שהוא דווקא כן שמע על זה. כששאלתי אותו איך הרופאים האחרים לא ידעו, הוא אמר, הם פשוט לא קוראים ספרות מקצועית. הוא אמר שזה דבר מוכר, זה יכול לקרות, אבל לא מתים מזה, זה עובר אחרי כמה שניות, ואם זה קורה, לגשת ולשתות כוס מים, וזה מיד עובר. אין לך מושג כמה זה מבהיל כשזה קורה, כמו תרנגול, לא יוצא קול, ואי־אפשר לנשום… טוב, אתה ממהר, יש לי עוד הרבה, נמשיך בפעם הבאה, בשביל מה אני חיה – אני לא יודעת.

("מונולוג של אישה חולנית", חנוך לוין, שם, שם.)