אוקטובר 3, 2010

תכנית עשרים ושש: הוי, רע לי, רע לי.

או: ביום אעבוד, בלילות לא אשן.
או: שלא תצא להתקפה בלי סוודר. בחורף, בני, צריך להיזהר.
או: אתה לא תספיק, אתה לא תספיק.
או: And yet his story is rather grim.
או: הוא שוכב עם פנים של סוף.
או: רק ליבך הנמרץ נמרט, נשרט ונמחץ.
או: ובלי נר בחלון, ובלי אור בעולם.
או: לא באושר, אך עד היום.
או: לשפל מדרגה תמיד נמצא עוד שפל.
או: אתם התבאסתם, גם אני התבאסתי. אין אחד שלא נדפק.

  1. דרורה חבקין – בת שש־עשרה הייתי
  2. מאיר אריאל – שדות גולדברג
  3. אהוד בנאי ומזי כהן –  האונס (מתוך "מאמי")
  4. יעקב רוטבליט – שני שקרים
  5. אורלי זילברשץ – השקר
  6. שלום גד והיהלומים – אהבה
  7. שפי ישי – אבירים
  8. אריק איינשטיין – דון קישוט
  9. רוקפור – אבשלום
  10. Tom Lehrer – Oedipus Rex
  11. חוה אלברשטיין – מכתב מאמא
  12. להקת גייסות השריון – האם השלישית
  13. Oy Division! – Любо, Братцы, Любо

השבוע אירחתי את אברהמ׳לה ושושי, עם הילדים, לארוחת חג. כשאני אומרת "עם הילדים", אני מתכוונת עם מיטל וליאור, כי מורן הרי בקושי באה לבקר אותי. בכל זאת, היא כבר בת עשרים, ויש לה כל מיני עניינים חשובים. אבל זה לא אומר שאני אוהבת אותה פחות משאר הנכדים שלי. בכל אופן, ארבעתם הגיעו, אמנם לא בבגדי החג שלהם, אבל העיקר שהגיעו. ישבנו בסוכה, אכלנו טשולנט וכבד קצוץ והתבוננו בקישוטים הקנויים. עברו הימים שבהם הנכדים היו מכינים לי שרשראות לסוכה. בכל אופן, הכול היה בסדר, פחות או יותר, עד שפתאום ליאור שאל את אמא שלו באיזה יום חוזרים ללימודים. לא סתם שאל – אלא בפה מלא אוכל! אני אומרת לכם, ממש נחרדתי לראות את זה. ככה חינכו אותו? את הנכד שלי? טוב, אני יודעת שאמא שלו פרענקית, אבל עדיין, הייתי מצפה שאברהמ׳לה יהיה קצת יותר מעורב, שילמד אותו קצת נימוסי שולחן. טוב, לא אמרתי כלום והמשכתי לאכול, למרות שיצא לי כל התיאבון. כמה דקות אחר כך, פתאום מיטל עושה, נו, גרעפץ. זה כבר באמת היה שיא השיאים. נכון, כשהם קטנים אומרים להם, אַ גרעפּצעלע ארויס, אַ געזונטעלע אַרײַן. אבל זה לא היה גרעפּצעלע כל כך קטן. וחוץ מזה, בגיל שלוש־עשרה הייתי מצפה שהיא תדע להתנהג כמו גברת. אני אומרת לכם, הילדים של היום. לא פלא שיש כל כך הרבה אלימות ברחובות. נו שוין. אני כבר אנוח בקבר.

ספטמבר 26, 2010

תכנית עשרים וחמש: עכשיו תתחיל לסבול גם אתה.

או: ערב אפלולי, לא חדל הגשם.
או: אצלי מחשיך יותר מוקדם.
או: כי זה הישבן – רק למטה רוצה, יובילני אל בור התחתית.
או: אתה אומר, הגב, כאבים ארוכים.
או: אז דרכי אבדה, חיי היו חידה. צמא כמו הלך במדבר.
או: מבטים של פחד התחלפו בעצב שידעתי.
או: שפחתם של הכאב והבדידות החשופה.
או: אני מתה כאן על המרצפת, בחושך לבן וארוך.
או: הבוקר יעלה בלי שמש.
או: שוב מתעורר בחלום של בלהות; חושך אכזר משוטט ברחובות.
או: אוי לעיניים שכך מביטות. אבוי לשפתיים שכך אומרות.

  1. אריק איינשטיין – סיפור מותם של עלמה ועלם
  2. חוה אלברשטיין – פרח משוגע
  3. שמוליק קראוס – רואים רחוק רואים שקוף
  4. שלום גד והיהלומים – חיי נצח
  5. נעם רותם – קול פנימי
  6. אנרגיה חולנית – נכדו של ד״ר ג׳קיל
  7. רוקפור – סוף הדרך
  8. זהרירה חריפאי – באשר אלך (מתוך "יעקבי ולידנטל")
  9. מאיר אריאל – טיפש חכם
  10. ערן צור – מלים רעות
  11. רונה גפן – פנטגרם
  12. המכשפות ופרופסור מקס – מכשייפה של הגויים
  13. צח דרורי – קורה
  14. נגה שלו – מתחיל מלמטה
  15. עמיר לב – אוקטובר

השבוע נכנסו לבניין שלנו זוג דיירים חדשים. ועוד לא סתם זוג דיירים, זוג דיירים עם כלב. אתם יודעים שאני, אישה נקייה ומסודרת, לא כל כך מסתדרת עם כלבים, אבל בכל זאת החלטתי להיות מנומסת ולקבל את פני הדיירים החדשים. בעיקר כששם המשפחה שלהם הוא אייזנברג, ככה שלא חשבתי שצפויות לי צרות מי יודע מה. יום אחרי שהם נכנסו, דפקתי בדלת, ופתחה לי איזו צעירונת נחמדה עם חיוך. הצגתי את עצמי, והזמנתי אותה ואת בעלה לכוס תה בחמש. ליתר בטחון, ביקשתי שישאירו את הכלב בבית. נו, לא לכולם יש את הקומון־סנס להבין את זה לבד, וכבר הספיק לי ביקור אחד של רקסי כדי להבין שהבית שלי עדין מדי בשביל כלבים. והם באמת באו, בחמש, זוג נחמד מאד, מה יש להגיד. בהתחלה ניהלנו שיחה נחמדה. אני סיפרתי להם על האוסטיאופורוזיס והנכדים, והם הקשיבו בעניין. מתוך נימוס, שאלתי אותם על החתונה שלהם. ולא תאמינו מה גיליתי. שני האייזנברגים הנחמדים האלה לא התחתנו ברבנות! מסתבר שהם התחתנו אצל אישה אחת שטוענת שהיא רב רפורמי, ואז נסעו לקפריסין כדי להירשם. גם רפורמים וגם קפריסין, אני אומרת לכם. הצעירים של היום, אין להם בכלל ערכים. נו שוין. חייכתי בנימוס ומזגתי עוד קצת תה, כך שאני לא מאמינה שהם שמו לב שנחרדתי מהסיפור שלהם. ובכל זאת, דקה אחר כך הם אמרו שהם חייבים ללכת, אמרו תודה ויצאו. ביומיים הראשונים הכול היה בסדר. הכלב לא עשה רעש ולא השאיר לכלוך במדרגות, הם לא צעקו בין שתיים לארבע, ובאופן כללי הם היו ממש בסדר, אפילו שהם אפיקורסים. אחרי יומיים אני מתעוררת באמצע הלילה מצעקות איומות ונוראות. בהתחלה חשבתי שקרה משהו, אבל מהר מאד הבנתי שאלה לא צעקות של בהלה. אלו היו צעקות של משהו אחר לגמרי, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת. הרפורמים האלה, אני אומרת לכם. לא שאי־אפשר להתהולל קצת מדי פעם, כולנו היינו פעם צעירים. אבל אצלנו היו עושים את זה בשקט ובנימוס, ולא ככה, כמו איזה װילדע חיות. נו שוין. אני כבר אנוח בקבר.

ספטמבר 19, 2010

תכנית עשרים וארבע: הזמן הוא שוחק, מתאכזר אליי.

או: תנמיך את המקלט, שעה שלוש כמעט. בין שתיים לארבע זו שעת המנוחה.
או: ועכשיו לצעוק, ואחר כך ליפול.
או: אינך מצטערת, ואין בך שמחה.
או: It's just no good.
או: כשהלכת נהיה לי שחור.
או: החושך שולח זרועות קרות; קופא כקרח לב שפועם לבדו.
או: אח, כמה כואב כך להזדקן.

  1. קורין אלאל – גולגולת
  2. אחרית הימים – תחת עץ האקליפטוס
  3. ענבל פרלמוטר – אם זה נגמר זה חבל
  4. אריאל הורוביץ – מנסה ספר
  5. Blondie – Once I Had a Love
  6. חוה אלברשטיין – איך חלפו השנים
  7. עוזי נבון ומכרים – עוד קצת
  8. ברי סחרוף – עיר של קיץ
  9. חוה אלברשטיין – מוישה מוישה
  10. להקת הנח״ל – משה משה
  11. The High Windows – El El Israel

אל תשאלו מה קרה פה ביום כיפור! בשש בבוקר אני קמה, כמו כל יום, ופתאום אני מרגישה לחץ בחזה. לא סתם לחץ בחזה, אלא כזה של התקפת לב. באותו רגע חשבתי שאני מתה. עמדתי ללחוץ על לחצן המצוקה, אבל אז נזכרתי שבפעם שעברה לקח להם שעתיים להגיע. באמת! החובש הגיע בשעתיים איחור, וכשאמרתי לי שבינתיים יכולתי למות כבר מזמן, הקאקר הזה אומר לי שאני לא נראית לו מתה בכלל. בקיצור, התקשרתי לניצה׳לה, והיא אמרה – ישר להזמין אמבולנס. אז התקשרתי למגן דוד אדום, והם אמרו שמיד עכשיו הם שולחים את האמבולנס. הם באמת הגיעו מהר, אין מה להגיד. אבל מה? כמה משפחות חרדיות בכניסה לשכונה לא כל כך רצו לתת לאמבולנס לעבור, אז יצא שבסוף הם הגיעו בדיוק שתי דקות אחרי שהכאבים הפסיקו. טוב, למרות הכול הם בדקו אותי, והחובש אמר שאני בריאה כמו שור. החובשים האלה, אני אומרת לכם. לחץ בחזה, והם אומרים: בריאה כמו שור. יכולתי להתפגר, והם עדיין היו אומרים: בריאה כמו שור. באמת, מערכת הבריאות פה בארץ, זה ממש בושה. מאז שאין שר בריאות בממשלה, המצב בקופת חולים ממש הידרדר. יש איזו מזכירה חדשה, צצקע כזו, שכל הזמן לועסת מסטיק. אי־אפשר להבין מלה ממה שהיא אומרת. חוץ מזה, כשהאחיות לוקחות דם, הן כל כך ממהרות, שאין להן אפילו פנאי לשאול מה שלומי היום. המדינה הזאת מידרדרת מיום ליום, אני אומרת לכם. נו שוין. אני כבר אנוח בקבר.

ספטמבר 16, 2010

ותחילה אשא נאום אל מאזינינו.

רבותיי,

ניסיתי וניסיתי ואני לא יכול למצוא בעצמי שום מוות. 24 שנה אני בודק את עצמי, ואני מגלה בי חיות כזו, שאלהים ישמור. וכל יום זה מפתיע אותי מחדש. חי, חי, חי, ושוב חי. אני אומר לעצמי: "אל תחיה יום אחד, הרי בן־אדם זה רק בן־אדם, מותר לו למות פעם, זה טבעי, זה נורמאלי". אבל לא! אני קם בבוקר ו־הופס! אני שוב חי. ולמחרת אני קם בבוקר ו־הופס! אני שוב חי. הופס! – וחי, הופס! – וחי. פעם קפצתי מבניין, אמרתי לעצמי: אולי אתפגר מתוך קפיצה? אז התפגרתי מתוך קפיצה? מצאתם לכם מי שיתפגר מתוך קפיצה! לא נולדתי להתפגר, פשוט לא נולדתי להתפגר.

שר החוץ יישא נאום אל האומות המאוחדות.

תודה רבה. שר הביטחון, שקפץ לפני שעה קלה בהליקופטר מעיסוקיו הבטחוניים, יסכם את ישיבת הממשלה בנאום לאומה.

ספטמבר 5, 2010

תכנית עשרים ושלוש: The Day Breaks, Your Mind Aches.

או: סעו בזהירות! שלא תמותו באוטו.
או: אני מרה ובודדה, ועצבנית, שלא נדע.
או: I destroyed a bond of friendship and respect.
או: I'm the tree that grows hearts – one for each that you take.
או: כל היחידים דומים. כאלה הם, באים, נעלמים ומשאירים כתמים.
או: מה שבא בקלות, באותה הקלות ייעלם.
או: חורף עוד מעט, ואתה לבד.
או: תשמע, אני באותו המצב. גם לי זה כואב, וגם אני לבד.
או: בשביל מה בכלל אתה קם בבוקר, כאילו שיש לך סיבה.
או: לחפש את עצמך בתוך הזבל שנשאר.
או: You have to face your future, although it's just a dusty road.
או: Get on your knees and start praying.

  1. החברים של נטאשה – חדשות?
  2. חוה אלברשטיין – פתאום נשבר לי
  3. אסף אמדורסקי – אהבה חדשה
  4. יוני כדן – חג לאילנות
  5. 1:1 – טלפון
  6. The Beatles – For No One
  7. אסף קרן ומוזיקת המקרה – היא לא תבוא
  8. Morcheeba – Everybody Loves a Loser
  9. מזי כהן – אל תבכי
  10. Björk – Bachelorette
  11. שלום חנוך – מחכים למשיח
  12. פוליאנה פרנק – Son of God
  13. Genesis – Jesus He Knows Me

כששמעתי, בתחילת השבוע שעבר, ברדיו, שהטמפרטורות עומדות לרדת, כמובן שהייתי מרוצה. אתם הרי יודעים שבחום הנורא הזה קשה להסתובב עם שמלות מבד סינתטי, וממש נשבר לי הלב להפעיל את המכונה כל יומיים, בעיקר עכשיו, עם המחסור במים והכול. אז החלטתי להוציא את הצעיפים והסוודרים מהמדף הגבוה בארון. כמובן שהייתי צריכה לטפס על כסא, וכמעט שנפלתי, ממש סכנת נפשות המדפים הגבוהים האלו כשאין גבר בבית, אני אומרת לכם. כנראה שבתחילת הקיץ שמתי קצת יותר מדי נפטלין בארון הגבוה, אחרי שבשנה שעברה עכבר אכל לי את כל הדש, כי איך שפתחתי את הארון התחלתי להתעטש. נו שוין, חשבתי לעצמי, גם ככה עוד מעט חורף, ותתעטשי הרבה מאד. בקיצור, הוצאתי את הבגדים הארוכים, כולל כל הסוודרים שסרגתי בחורף שעבר, והנחתי יפה על המדפים. ומה אתם חושבים? שמזג האוויר התאים לסוודר? קדחת. א־יינה חזאים. אז הטמפרטורות בקושי ירדו, אבל כמובן שזה לא הפריע לראומטיזם שלי להתגבר, כאילו שממש התחיל החורף. נו שוין. אני כבר אנוח בקבר.

אוגוסט 22, 2010

תכנית עשרים ושתיים: יש לך פרצוף, אויה, שנראה כמו לוויה.

או: ידועים נהיה כזוג אומלל.
או: בן ששים, ללא קונה.
או: Making all his nowhere plans for nobody.
או: כך מיטלטל בין חום לקור, בין אור לחושך, ביקום אבוד.
או: העצבות כמו כוס היא, ובה יין מר מענבי הנשמה.
או: אין מנוחה לרשעים בכלל. החום כאן באמת בלתי־נסבל.
או: אני רוצה לכרות לי בור עמוק, שוחה.
או: לך לא זרקו אפילו עצם.
או: והיא ממילא ריחמה עליו ועל עצמה.
או: I'm scattered on the floor, disappointed and sore.

  1. אורלי זילברשץ – בוא ביחד נעשה תכנית
  2. מאיר אריאל – ברנרד ולואיז
  3. Portishead – The Rip
  4. מאור כהן – המת השמח
  5. יוסי בנאי – הקברן
  6. אריק איינשטיין – שיר על התוכי יוסי
  7. The Beatles – Nowhere Man
  8. דני סנדרסון – יורם צוקרמן – וידוי
  9. המבשר – רמת גן
  10. יהלי סובול ורע מוכיח – נערות רמת גן
  11. חוה אלברשטיין – לכל איש יש שם
  12. נגה שלו – הייתי הדבר
  13. בתרי זוזי – סודו של היקום
  14. סדרני הדשא – מוות לסמלת

בשבוע שעבר, בלוויה של אהרון, ניגשה אליי פתאום לידיה, אשתו של שמואל. נו, שמואל, בן־דוד שלי. באמת התפלאתי שהיא באה להגיד לי שלום, אחרי ששנים היא כבר לא התקשרה. היא אמרה לי שהיא משתתפת בצערי, ושהיא רצתה לבקש ממני, אם זה בסדר, את הכסף של האוטובוס. איזה כסף, שאלתי. ולידיה התפלאה: את לא זוכרת? קצת אחרי מלחמת ששת הימים, היית צריכה לקחת אוטובוס לפתח־תקווה, ולא היה לך גרוש בארנק, ובמקרה פגשתי אותך בתחנה, אז ביקשת ממני שתי לירות לכרטיס הלוך ושוב. אמרתי לה: נו, אז מה את רוצה עכשיו, באמצע הלוויה של אחי? גם ככה אין לי לירות בארנק, כמו שאת בטח יודעת. ומה היא אומרת לי? אל תדאגי, בדקתי באיזה פסק דין. צריך להכפיל את זה באחת־עשרה נקודה שמונה, אז זה יוצא שאת חייבת לי עשרים ושלושה שקלים וששים אגורות. הבנתי שאני לא אצליח להיפטר מהנודניקית הזאת, אז אמרתי לה: אכפת לך שנסדר את זה בזמן אחר? עכשיו לוויה. אבל היא אמרה שכבר ארבעים שנה שלא סידרנו את זה, ומי יודע, אולי הפעם הבאה שנתראה תהיה בלוויה שלי, או שלה. כזאת גסות רוח! נו טוב, החלטתי להחזיר לה את הכסף. העיקר שתשתוק. פתחתי את הארנק, וממש במקרה לא היה לי שם גרוש. אז פניתי לשושי, אשתו של אברהמ׳לה, ושאלתי אותה אם אולי, במקרה, יש לה איזה עשרים שקלים. נו שוין. אני כבר אנוח בקבר.

אוגוסט 8, 2010

תכנית עשרים ואחת: ואם המצב הוא געוואלד, אוי ויי זמיר.

או: את לילו המר כאב הוא.
או: הגענו עד הדלת, והדלת ננעלה.
או: וחזרת בוכה באוטובוס.
או: לי אין סבא. מדוע?
או: שעון החול אוזל.
או: Gravity always wins.
או: It's so hard to be a saint.
או: "אל ייאוש, יהיה טוב", אתה אומר – אתה מבלף, אתה משקר.
או: What a sad, sad story.

  1. אריק איינשטיין – פראג
  2. Pete Seeger – Little Boxes
  3. אביתר בנאי – בבית
  4. Radiohead – Fake Plastic Trees
  5. שולי רנד – מוחין דקטנות
  6. חוה אלברשטיין – כשתגדלי תביני
  7. פונץ׳ – נכנסים אל תוך הלילה
  8. Carter the Unstoppable Sex Machine – The Taking of Peckham 123
  9. גבריאל בלחסן – רכבות
  10. Springtime for Hitler, מתוך פסקול "The Producers"
  11. מאמי סופרסטאר, מתוך פסקול "מאמי"
  12. Jo Squillo Eletrix – Skizzo Skizzo
  13. אילן וירצברג – עוד יום

בשבוע שעבר, כשאברהמ׳לה ושושי הגיעו לבקר עם הילדים, אברהמ׳לה הראה לי איזה ברושור של מקום שנקרא "מרגוע לעמל". אמרתי לאברהמ׳לה שאני לא מוכנה בשום פנים ואופן ללכת לבית גמלאים, והוא אמר שזה בכלל דיור מוגן, ובכלל, מאד יפה ונעים שם, ודואגים לדיירים לכל מה שהם צריכים. כמו בית מלון, בעצם. כששאלתי אותו כמה זה עולה, הוא התחמק וביקש שאבוא לראות את המקום לפני שאנחנו מדברים על כסף. לא רציתי להתווכח ליד הילדים, אז הסכמתי לבוא לראות את ה"מרגוע" הזה, שיהיה. אז ביום שישי בבוקר, אברהמ׳לה הסיע אותי לשם. מה אני אגיד לכם? קודם כל, זה בנווה יעקב. דבר שני, כמעט כולם שם רוסים. אבל הכי גרוע, יש שם מטבחון! כלומר, אין תנור, אין דיפ־פריז, אין מיחם נורמלי. איך אני אמורה לבשל לנכדים ככה? באמת, על השיש אין אפילו מספיק מקום בשביל להכין אטריות למרק. אברהמ׳לה אמר שהם דואגים לך שם לכל האוכל, אבל אני ראיתי את האוכל שיש להם שם – גועל נפש. כמובן שאברהמ׳לה ניסה להסיח את דעתי, והצביע על הפורמייקה הירוקה ועל הפוליטורה, אבל אני לא התרשמתי. ביום שאשתך תלמד להכין גפילטע פיש כמו שצריך, אז אולי נדבר על בית בלי מטבח. טוב, אברהמ׳לה הבין שאין מה להתווכח, וחזרנו הביתה. אני חשבתי שבזה הסיפור נגמר, אבל למחרת ניצה מתקשרת אלי, כדי לספר לי על מקום ממש נחמד ברמת שרת, "מנוחה ליגע". נו שוין. אני כבר אנוח בקבר.

אוגוסט 1, 2010

תכנית עשרים: כל יום יש עוד משבר.

או: הבוקר עולה אפור וקשה.
או: כל יום אני בועה, אובדת בנקיקים.
או: I'd still be here, year after year.
או: דומים לכל החיים האחרים, אבל ריקים לגמרי. רק כלפי חוץ.
או: כל העצב בעולם לא התחלק שווה על כולם.
או: את אמרת שתחיי תמיד, תמיד תחיי לי שם.
או: מאוחר, מאוחר, לא תשוב.
או: אהבתי – וחסל.
או: רק עוד צעד – ואז הצלילה.
או: היו שלום, אני חייתי ביניכם.

  1. מאיה מרון – סרטים מצויירים
  2. טיפקס – ואתה
  3. Skin – Alone in My Room
  4. ברי סחרוף – אינני אוהב אותה
  5. ששת – לו באת
  6. מים שקטים – אהובתי המתה
  7. ענבל פרלמוטר – מעכבת
  8. חוה אלברשטיין – כמו צמח בר
  9. מלכה שפיגל – כישופים
  10. תמר גלעדי – כל העצב
  11. נעה גולנדסקי – שתה אתי
  12. אחד חלקי אחד – משפחה מאושרת
  13. If You Were Gay, מתוך פסקול "Avenue Q"
  14. ערן צור – אתה חברה שלי

בשבוע שעבר, ניצה׳לה התקשרה אליי, ואמרה לי שהיום יום האהבה. בהתחלה אמרתי לעצמי, מה לי ולזה? אבל אחר כך חשבתי שאולי זו הזדמנות להיזכר קצת במנחם שלי, שהלך לעולמו לפני עשרים שנה. אח, איזה בעל! כזה איש מתורבת והגון, אף פעם לא היה הולך לשום מקום בלי להודיע לי. באמת, כשהיה יוצא מהבית, היה תמיד אומר: איך גיי! בלומה היתה צוחקת עליו, ואומרת שהוא קצת נעבעך, אבל אני יודעת שהיא סתם קינאה, כי בעלה ארנושט היה כזה צילײגער, והכול אצלו היה שלעפ כזה. כשמנחם היה בן ששים, התחילו לו הבעיות עם הלב. אני תמיד אמרתי לו שזה יקרה אם הוא ימשיך להתרגש מכל דבר. נו, ככה זה. הלכתי אתו לכל הרופאים, אבל אלה, כרגיל, לא עשו כלום חוץ מלקשקש ולקחת כסף. אז עכשיו מנחם נח בקבר. נו שוין. יום אחד אני כבר אצטרף אליו.

יולי 25, 2010

תכנית תשע־עשרה: מדפיו הריקים מכוסים באבק.

או: היא מתרחקת מחלונות פתוחים מדי.
או: היא פסעה שקטה, צעדה לבדה, בלי מלים אל המים בעצב.
או: עווית של כאב כשעולה הזיכרון.
או: זה בגלל שהוא גסס וסבל יותר מדי.
או: יש סכנה שלא תדע גבול, והיא תמשיך לקרוע את חייה.
או: עוד קצת ודי.
או: אחרון ימיי כבר קרוב אולי.
או: נפלה מאה קומות ונשברה לחתיכות.
או: קרבן רצה לעלות – והתרסק.

  1. רונה קינן – מי מפחד מהזריחה
  2. החלונות הגבוהים – זמר נוגה
  3. פונץ׳ – פינוקיו בחלל
  4. אבי בללי ויהודית רביץ – הזמן הניצוד ברשת (מרוב אהבה)
  5. רבקה זוהר – על כפיו יביא
  6. מרב שביט – אליהו
  7. אלג׳יר – נאמנות ותשוקה
  8. כנסיית השכל – היא הולכת
  9. מיקה קרני – ההתמוטטויות המתוקות של אביגיל
  10. פארן – היערות המתוקים
  11. חוה אלברשטיין – אלפונסינה

השבוע אמר לי אברהמ׳לה: אמא, את יותר מדי לבד בבית, זה לא טוב לנפש. אולי תזמיני אלייך אחת מהחברות שלך? האמת היא שלא היה לי כוח לרכלניות הזקנות האלה, אבל מה לא עושים בשביל לשמח את הבן. אז חשבתי את מי להזמין, ופתאום נזכרתי שלא ראיתי את הניה הרבה זמן. ידעתי שביום שלישי אין סיכוי שהנכדים יבואו, אז הנחתי שלא יקרה שום אסון, גם אם אני אזמין מישהי שיש לה במשפחה הומוסקסואליסטים. בכל זאת, הניה היא אישה טובה, אפילו אם היא לא הצליחה עם אחת הנכדות. אז הזמנתי אותה לראות אתי "צעירים חסרי מנוח" בכבלים, ואפילו אפיתי רוגלעך, שיהיה מה להציע לאורחת. ביום שלישי בבוקר ניקיתי את הסלון, לא שיש אצלי אבק, חס וחלילה, אבל אתם יודעים, כשבאים אורחים צריך לעבור שוב על הכול, ליתר בטחון. באמת מזל שסידרתי גם את הבוידעם, כי מצאתי שם סלילים עם ההקלטות של ההפטרה של אברהמ׳לה מהבר מצווה. איזה ילד חמוד שהוא היה! ברבע לארבע כבר הייתי על קוצים, כי ידעתי שהיא צריכה להגיע ממש בקרוב. בארבע היא עדיין לא הגיעה, אבל התחלתי לחמם כבר את הרוגלעך, שיהיה. בארבע ורבע פתחתי רדיו, לשמוע, אולי יש איזה פקק תנועה, ובארבע וחצי כבר התקשרתי אליה הביתה, אבל אף אחד לא ענה. ברבע לחמש התחילה התכנית, אז הדלקתי טלביזיה וישבתי לבד בסלון. לא רציתי לאכול מהרוגלעך, כדי שאם במקרה היא עדיין תגיע, יהיה לי מה להציע לה. אבל הניה לא הגיעה, ואפילו לא התקשרה. הרומנים האלו, אני אומרת לכם. טיפת תרבות אין להם. נו שוין. אני כבר אנוח בקבר.

יולי 18, 2010

תכנית שמונה־עשרה: שום דבר לא משתנה, רק נהיים יותר זקנים.

או: שגרת יומי הכה־ריק־בלעדיך.
או: אף אחד לא בא אליו, גם לא שלחו לו מכתבים.
או: לפעמים זה נדמה שזאת את שעוברת ברחוב – ואין מה לומר. אין.
או: מי שלא תצוד בבוא זמנה, תישאר לה רווקה זקנה.
או: Failure again.
או: הגוף הזה קמל בסוף.
או: I can feel death, can see its beady eyes.
או: לו חייתי ביום קבורתי, היה אז מי שיבכה.
או: כולם הכירוהו, אך שמו לא ידעו.
או: כולנו באנו לעולם לבד, וכך נצא. לבד.

  1. ישי קיצ׳לס – איך אמרת שקוראים לך?
  2. רונה קינן – איש לא גבוה
  3. חוה אלברשטיין – נשים רוקדות
  4. עמיר לב – פעם בחיים
  5. סדרני הדשא – מריר
  6. הבילויים – שירו של האנץ
  7. Portishead – Small
  8. אבי טולדנו – כשאהיה גדול אהיה קטן
  9. צמד העופרים – איש אילם גבוה ודק
  10. שפי ישי – סימנטוב
  11. Radiohead – Street Spirit (Fade Out)
  12. שרון רוטר – הניצוץ

בשבוע שעבר, אולי לא שמתם לב, לא הייתי פה. מה שקרה זה שתכננתי לבוא ישר מקופת חולים, אבל כמובן שלא ידעתי שברגע שד״ר שטייגרברג יסתכל על הגרון שלי, הוא יגיד: ישר למיון! אז נסעתי למיון, בטקסי ספיישל, אפילו שזה מאד יקר. כמובן שהיו פקקים, וכל הזמן הזה אני חושבת עליכם, שאתם בטח נורא דואגים שלא הגעתי. ואז במיון מחכים שעות בתור, הרי אתם יודעים איך זה, וכל הזמן הזה אני רק מרגישה רע מזה שהשארתי אתכם לבד. ובסוף מה? וירוס! טוב, לפחות התנחמתי במחשבה שמישהו בטח ישלח לי פרחים, או שוקולד, או לפחות כרטיס ברכה להחלמה מהירה. ואם לא זה, אז לפחות יתקשרו לשאול איפה הייתי. נו, ומה? גורנישט מיט גורנישט. מישהו בכלל שם לב שלא הייתי פה? מישהו חשב על זה שאולי אני גוססת לי שם במיון? מבחינתכם – אני יכולה להתפגר מחר בבוקר, ואפילו לא יהיה לכם אכפת. ואז, כשימצאו את הגופה שלי רק בראש השנה, רק כי מישהו פתאום היה צריך מתכון לקנישעס, או סרוויס חגיגי שמספיק לעשרים אנשים, אז הריח כבר יהיה בלתי־נסבל, יותר גרוע מהחריימה של כלתי. אני אומרת לכם, הפרענקים האלה לא יודעים להכין דגים. מילא לשים "חריף" ועגבניות בדג, אבל בלי סוכר? והצבע של זה, אדום כזה, מבריק. זה צבע לדג? אוכל לא צריך שיהיו לו צבעים כל כך חזקים. זה לא עושה טוב לקיבה. בארוחת שישי, לפני חודש, טעמתי מהדבר הזה. בכל זאת, לא נעים להעליב את בעלת הבית. ואני אומרת לכם – התכווצויות שכאלה בקיבה. זה הכול באשמת החריף האדום הזה. זה לא משהו שאנשים תרבותיים רגילים לעכל. נו שוין. אני כבר אנוח בקבר.

« פוסטים ישנים יותר · פוסטים חדשים יותר »